אנחנו לא צריכים

ד״ר שחר מור יוסף - מנהל מקצועי

אני בחרתי את השיר "אנחנו לא צריכים", של שלמה ארצי – שיר שמלווה אותי שנים

רבות ובכל פעם שאני שומע אותו הוא נוגע בי ומרגש אותי.

נקרא את מילות השיר ואח"כ אתייחס למשמעות שלו עבורי:

כבר יבשו עינינו מדמעות

ופינו כבר נותר אילם בלי קול

מה עוד נבקש, אמור מה עוד

כמעט ביקשנו לנו את הכל

את הגשם תן רק בעיתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן שיחזור שוב לבית

ויותר מזה אנחנו לא צריכים

כבר כאבנו אלף צלקות

עמוק בפנים הסתרנו אנחה

כבר יבשו עינינו מלבכות

אמור שכבר עמדנו במבחן

את הגשם תן רק בעיתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן לה להיות שנית איתו

יותר מזה אנחנו לא צריכים

כבר כיסינו תל ועוד אחד

טמנו את ליבנו בין ברושים

עוד מעט תפרוץ האנחה

קבל זאת כתפילה מאוד אישית

את הגשם תן רק בעיתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן לנו לשוב ולראותו

יותר מזה אנחנו לא צריכים

את הגשם תן רק בעיתו

ובאביב פזר לנו פרחים

ותן לנו לשוב ולראות

ויותר מזה אנחנו לא צריכים

את הגשם תן רק בעיתו

את הגשם תן רק בעיתו

זהו שיר שהוא מעין תפילה – תפילה לחזור לשגרת החיים הפשוטה אחרי חוויות של אובדן וכאב, של הסתפקות במועט, של ריפוי וצמיחה, ושל געגוע אל אדם אהוב שאיבדנו, שלא ישוב אבל הלוואי שהייתה לנו האפשרות לשוב וראותו. את השיר כתב אבי קורן לזכרו של חברו הטוב אליעזר גרונדלנד שנפל במלחמת ששת הימים.

עבורי השיר מכוון גם לחווייה של טראומה, פוסט טראומה וצמיחה פוסט טראומטית:

"את הגשם תן רק בעתו ובאביב פזר לנו פרחים" –אחת הפגיעות המהותיות בנפשו של אדם שהוא פוסט טראומטי היא אובדן של סדר וחוקיות. 

בהקשר זה, תמיד תלך איתי אמירתה של אם שכולה בקבוצת הורים שכולים שהנחתי "אחרי שבני נפל לא האמנתי שהשמש תזרח בבוקר למחרת" – אמירה שמעידה על הטלטלה העוצמתית והכואבת שמשנה סדרי עולם ופוגעת באמונה שדברים יכולים לחזור למסלולם הטבעי. לכן, הבקשה לקבל את הגשם בזמנו ואחר כך, באביב, לקבל צמיחה שלפרחים, 

היא בקשה להחזרת הסדר על כנו ולתחושה של חוקיות, תחושה שמביאה עימה פוטנציאל של צמיחה נפשית.

"ותן שיחזור שוב לביתו" – חווייה של כאב וגעגוע לאדם אהוב שהיה ואיננו עוד. ובו זמנית הוא מחבר אותי לתפילה אישית של כל לוחם ולוחמת שחוזרים מן הקרב וחווים סוג של אובדן של האדם שהיו לפני כן. הם חיים אבל משהו בהם קצת מת, 

הם חיים אבל משהו מנותק, משהו מסוייט שלא נותן מרגוע. ויש כמיהה לשוב לבית, למקום שקט ונינוח.

"עמוק בפנים הסתרנו אנחה" - משפט שמגלם בתוכו את הבדידות הרגשית שללוחמים, הבושה שנלווית אליה ומעצימה את חוויית הבדידותהתלכיד הזה שללהיות גבר – ישראלי – לוחם הוא תלכיד לא פשוט שמנתב הרבה מאיתנו למחשכים, 

למקום בו יש הימנעות מכאב ומחשיפה של "חולשה" בפני אחרים. נתיב שלא מיטיב איתנו.

"עוד מעט תפרוץ האנחה" - אני נזרק בזיכרון 24 שנים לאחור, עת הייתי בפרקטיקום במרפאת מטפלים במסגרת לימודי התואר השני שלי. הייתה לנו סדנת מוסיקה אליה כל אחד התבקש להביא שיר שנוגע בו. אני הבאתי את השיר הזה, מבלי ידיעה אמיתית למה הוא נוגע בי. השיר העלה עצב רב אצל המשתתפים והאסוציאציות, באופן טבעי, הלכו למלחמה, אובדן וכדומה. 

הרקע שלי בתור לוחם ומ"פ בצבא לא היה ידוע אך הנפש שלי, ממקום לא מודע, כאילו ביקשה לנצל את החריץ הזה של הסדנה בכדי להביא איזורים כואבים שהיו חבויים בי, ואז פרצה האנחה. וכאבתי, וכאבו איתי, קיבלתי הכרה מהקבוצה, הכרה שעזרה לי להכיר יותר בפצעים שהתביישתי שהם מנת חלקי. והרגשתי שייך, וקיבלתי לגיטימציה להמשיך ולטפל בעצמי, להעניק פשר ומשמעות לדברים שחוויתי ולצמוח מתוכם.

ולסיום, רק אציין שזו התפילה הקטנה שלי לכפר שלנו – שנצליח לגרום לאנשים להרגיש שייכים, שיוכלו להרגיש ביטחון לכאוב את כאבם, שישמיעו את קולם, 

יקבלו הדהוד לקולם, הדהוד שיאפשר קבלת פשר ומשמעות למה שעברו. 

ומתוך כךייצאו ממעגל הבושה והבדידות.

יותר מזה אנחנו לא צריכים.